עירית רמת גן נ' ממ-דן חברה לבניין בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפני ערעור על הכרעת דינו של בית משפט לעניינים מקומיים ברמת גן (כב' השופט רמי חיימוביץ) בתו"ב 47760-02-10 לפיה זוכו המשיבים מעבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר בסטייה מהיתר בנייה.

כתב האישום כולל ביצוע עבודות הטעונות היתר בסטייה מהיתר בניה – עבירה על הוראות סעיפים 145 (א) (2) ו- 204 (ב), ביחד עם סעיפים 205, 206, 208 (א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

2.המשיבה 1 היא חברה קבלנית והמשיב 2 הוא מנהלה. המשיבה 1 הקימה בניין מגורים ברחוב הפודים 3 ברמת גן (להלן: "הבניין") וזאת במסגרת עסקת קומבינציה עם בעלי הקרקע. היתר הבנייה מכיל תנאי מפורש ולפיו אין לאכלס את המבנה ללא הוצאת תעודת גמר.

במהלך שנת 2008 ועוד בטרם ניתנה תעודת גמר, ואף לפני שניתן טופס 4 לבניין, התגוררו בבניין "כארבע משפחות". (מתוך סעיף 1 להכרעת הדין).

בכתב האישום נטען, כי הנאשמים – המשיבים, במהלך שנת 2008 או בכל מועד סמוך לכך, איכלסו את הבניין בטרם הוצאת תעודת גמר וזאת בסטייה מהיתר.

הנאשמים הואשמו כמבצעי העבודה בפועל ו/או כאחראיים לעבודה.

3.בפני בית משפט קמא התנהל הליך הוכחות. מטעם המאשימה – המערערת העידו שני עדים האחד – מר משה בטט אחד מרוכשי הדירות בבניין ומר עופר שובע – המפקח מטעם העירייה.

מטעם הנאשמים – המשיבים העיד הנאשם 2.

4.כב' השופט קבע, כי המאשימה הוכיחה כי במהלך 2008 התגוררו בבניין מספר מצומצם של משפחות (כארבע משפחות) וכי באותו מועד לא היתה לבניין תעודת גמר כנדרש בהיתר וכן לא היה לו טופס 4.

כמו כן מצא, שהנאשמים מסרו לרוכשי הדירות בבניין מפתחות במחצית 2008 והיו ערים לעובדה שישנם דיירים המתגוררים בבניין וכי לדיירים היה חשמל ממקור כלשהו.

עם זאת, נקבע, כי המאשימה לא הוכיחה במידת הוודאות הנדרשת בדין הפלילי את מרבית העובדות הנדרשות להרשעת הנאשמים ולא הראתה כי הנאשמים הם אלו שאיכלסו את הדירות.

הודגש, כי לא הוכח שהנאשמים יזמו את המגורים בבניין. ובפועל, הביאה המאשימה לעדות עד - מר בטט אשר דווקא הוא לא התגורר בבניין בפועל.

כב' השופט ציין בהכרעת הדין, כי לא הוכח שהנאשמים הם אלו שיזמו מגורים בבניין, לא הוכח שהם ידעו מבעוד מועד על כניסת הדיירים לדירות, ובוודאי שלא הוכח שהנאשמים התירו זאת או נקטו בפעולה כלשהי לעודד זאת.

צוין, כי המאשימה לא הביאה לעדות מי מהדיירים שהתגוררו בבניין. הנאשמים טענו, כי הם אסרו אכלוס. גרסתם נתמכה במסמך – נ/1. מדובר במסמך שכותרתו: "פרטיכל מסירת דירה" שנחתם עם אחד מהדיירים ביום 6/7/08 ובו נרשם במפורש, כי ידוע לקונה שהחזקה בדירה ניתנת רק עבור תיקונים ושיפוצים לצורך שינויים וכי האכלוס יהיה רק לאחר מתן טופס 4.

כב' השופט ציין כי לא הוכח שהנאשמים הם אלו שסיפקו חשמל לדירות לפני קבלת טופס 4 ולא נסתרה גרסת הנאשמים ולפיה, הדיירים לקחו חשמל ממקור אחר. לא הוכח כי הדירות שאוכלסו היו דירות בבעלות הנאשמים או בבעלות בעלי הקרקע שעל שמם ניתן היתר הבנייה ולא נסתרה האפשרות שמי מבעלי הקרקע הוא שהתיר את הכניסה לדירות.

בפסק הדין נבחנה טענת המאשימה – המערערת ולפיה למעשה, מסירת מפתח על ידי הקבלן לרוכש דירה מהווה "אכלוס". כב' השופט לא קיבל טענה זו ממספר נימוקים:

1)הטענה לא נתמכה בהוראת חוק כלשהי, בפסיקה מתאימה או בעובדות.

2)ספק רב אם המאשימה היתה מעמידה את הנאשמים לדין רק משום שמסרו מפתחות לדיירים ונושא מסירת המפתחות כלל לא נזכר בכתב האישום.

3)המונח "אכלוס" שננקט בכתב האישום, אינו מונח חוקי המצוי בחוק התכנון והבנייה ומשמעו הרגיל והסביר הוא, מסירת דירה למגורים בפועל כשהיא מוכנה וראויה למגורים.